כשאנחנו עייפים, הדיבור שלנו משתנה, קצב הדיבור מאט, במשפטים שלנו יחסרו מילות תוכן ויופיע קושי בשליפת מילים.. במילים אחרות, אפשר להבין שאנחנו צריכים ללכת לישון והמוח שלנו צריך מנוחה!
אנשים אחרי שבץ מוחי לעומת זאת, חווים את התחושות האלה גם כשהם לא עייפים ובתדירות מאד גבוהה. כמה גבוהה? תלוי בחומרת הפגיעה המוחית. אם הפגיעה חמורה, הם יכולים להרגיש ככה בכל דקה במהלך היום ואם פחות, אז פחות. אחד הקשיים הבולטים שיש לאנשים עם אפזיה, הוא קושי בשליפת מילים או שיום (מתן שם). הם יכולים להתחיל להגיד משפט ופתאום להיתקע, הם יסתכלו על חפץ או אדם ולא יצליחו לומר את שמו, גם אם הם יודעים את המילה שהם רוצים לומר. הם חווים תסכול, כעס ולפעמים גם יאוש ואשמה. על בסיס יומי.
איך אפשר לעזור להם?
- לא להלחיץ אותם. תנו להם את הזמן לדבר, בלי שיחושו חוסר סבלנות מהסביבה. אחרי שבץ מוחי תהלוך העיבוד המוחי משתנה (בשל הפגיעה) ומשך העיבוד המוחי איטי יותר.
- ניתן לבקש מהם שיסבירו בדרך אחרת- למשל- אם רוצים להגיד מחבת- אפשר לומר במקום- "כלי מטבח", "מטגנים" , "לחביתה" וכדומה.
- לעודד אותם להצביע על החפץ, או על האזור הרלוונטי בבית.
- לעודד אותם להשתמש בתנועות ידיים והבעות פנים, למשל לדמות ביד את התנועה שעושים כאשר מחזיקים מחבת. יש הרבה מילים שאפשר לומר בלי לדבר, רק על ידי שימוש בגוף שלנו. במיוחד בתור ישראלים תחשבו כמה מידע אתם יכולים להעביר באמצעות הידיים והפנים שלכם בלבד!
- אחרי שאדם מאובחן עם אפזיה, חשוב שיהיה לו קלסר, פנקס, מחברת, או לוח תקשורת כלשהם, שמכיל תמונות של האנשים הקרובים, תמונות של פעולות יום-יומיות, מקומות מוכרים ועוד. חשוב שהאביזר התקשורת ילווה את האדם בכל מקום, שיהיה נוח לנשיאה כדי שהוא יהיה שימושי באמת. ברגעים של קושי בשליפה, האביזר יהיה נגיש ויוכל לעזור לאדם להעביר את המסר שלו.
תמיד תזכרו - התקשורת יותר חשובה מהדיבור. כלומר, חשוב לשמור על התקשורת, גם אם היא לא מילולית.
מכירים אדם עם אפזיה ויש לכם עוד שאלות? מוזמנים לפנות להכוונה, בדרך הנוחה לכם.
במאמר זה ההתייחסות היא לחוויות של אנשים אחרי שבץ מוחי, אך יש פגיעות מוח נוספות בהן האדם יחוש תסמינים דומים, בעקבות מחלות נוירו-דגנרטביות כמו דמנציה, פרקינסון וכדומה.
במשחק גלגלים מסתובבים יש משימות שפה רבות ומגוונות, המאפשרות למשתתפים לשלוף מילים בדרכים שונות ועל ידי כך משפרות את היכולת הזו.